ראיון עם המנהל של פרוזדור

                    תאריך הראיון: 24.11.21

מסעדת פרוזדור היא בין המסעדות היותר מדוברות בתל אביב בפרט, ובארץ בכלל.
היא מקום ראשון בתחום ה-Smash Burger, ובתחום התוספות האומאמיות.

"אנחנו מאמינים שפרסום מפה לאוזן, הוא הרבה יותר חזק, מכל שלט חוצות שתעשה".

"אנחנו מאוד פשוטים, הבעלים יכול לבוא ולקחת ממך הזמנה".

אני: בן כמה אתה?
בר: 26.
אני: אתה המנהל במקום?
בר: כן.
אני: כמה זמן?
בר: שנתיים בערך, אבל אני פה 5 שנים.
הגעתי בתור אחמ"ש.
יש לי קשר לבעלים של המסעדה,
הבן שלו, הוא החבר הכי טוב שלי.
אני: איך קוראים לבעלים?
בר: איציק וגיא, הם הבעלים של הפרוזדור.
הרבה חושבים שאייל שני, אבל לא.
אני: למה הם חושבים ככה?
בר: בגלל השמות של ההמבורגרים אצלנו, חושבים שזה אייל שני, כי הוא קורא לזה "תפוח אדמה דרוס" וכו'.
אני: ספר לי באמת על השמות של המנות שלך, מאוד מיוחדים.
בר: כעיקרון לכל המבורגר יש משהו מאחוריו.
"רובן מקנא" - אם אתה מבין במטבח האמריקאי, יש סנדוויץ' רובן שהוא מאוד מוכר, והוא די 1:1 ההמבורגר שלנו: רוטב אלף האיים, כרוב כבוש, גבינה וקורנביף.    זה הסנדוויץ' האמריקאי הקלאסי.
אנחנו אמרנו שהרובן שלהם מקנא ברובן שלנו, כי אצלנו גם יש את הקציצה המעולה שלנו.
"כמו אחרי הגשם" - יש במנה המון פטריות, מיונז כמהין, תרד.
פטריות אחרי הגשם זה פתגם כזה.
"סוויס ארמי" - ham and cheese, מפוצץ בכל ארצות הברית.
"טוטו, נראה לי שאנחנו לא בקנזס" - סנדוויץ' מקנזס, מאוד מוכר שם, עם הקורנביף.
אני: טוטו זה לא הכלב מארץ עוץ?
בר: נכון, ולאן הם הולכים? לקנזס.
"איזה מאמי האומאמי" - מהמטבח היפני, שיש להם את הטעם האומאמי.
הטעם [החמישי], ואנחנו הבאנו את זה אלינו.
אני: מה זה המרכיב "לדר קטשופ" שנמצא בתוך המנה הזו?
בר: לדר קטשופ זה קטשופ מיובש.
לדר זה ממשמש.
מכיר חמצוצים? זה נקרא גם לדר.
אנחנו לקחנו את זה ללדר קטשופ, שזה הטעם האומאמי שלנו במנה.
אני: אז בעצם לקחתם קטשופ, שמתם באיזה מקום, ייבשתם את זה, זה הפך לפרוסה.
בר: בדיוק.

אני: כמה זמן המקום פתוח?
בר: 6 שנים.
חוגגים השבוע... 
ממש לפני יום-יומיים ו-6 שנים פתחנו.

אני: ספר לי על המקום.
בר: המבורגריה מאוד מצליחה, אנשים אוהבים אותה.
מה שמייחד אותנו זה בעיקר התפריט המגוון.
יש אינספור המבורגריות בארץ ובתל אביב בפרט.
בנץ בורגר, ויטרינה, GDB, כולם פותחים, וכל אחד חושב שהוא איזה טרנד.
אני חושב שמה שמייחד אותנו זה המגוון של ההמבורגרים.
בויטרינה יש לך שתי מנות המבורגר, אחת עם גבינה, השנייה בלי.
אצלנו אתה יכול לבחור, וכל אחד יכול למצוא את המנה שיותר מתאימה לו,
לאו דווקא לאכול את ההמבורגר הקלאסי - חסה, עגבניה, מלפפון חמוץ,
אלא לקחת את זה לכיוון שלו.

עוד דבר שמייחד אותנו זה השמירה על הערכים שלנו.
מההתחלה, מהשנה הראשונה שעמדנו פה, והסתכלנו אחד על השני, בלי יותר מידי לקוחות,
כי היה צריך שהדבר הזה ירוץ.
שמרנו על הערכים, ולא נתנו ללקוח הישראלי לשנות, ולעשות את הדברים שהוא רגיל במקומות אחרים.
לקחת את המרכיב הזה מפה, את הקורנביף, ולשים אותו על כמו אחרי הגשם, ולעשות את הmixים שלו.
שמרנו על המנות כמנות, זו באמת השקפת העולם שלנו, להסתכל על ההמבורגר כמנה.
יש אנשים שמסתכלים על ההמבורגר כסנדוויץ', פעם יש את זה, פעם יש את זה.
אנחנו מסתכלים על כל מנה כמכלול טעמים,
יש איזון בכל המנות, ובגלל זה חשוב לנו שהלקוחות לא ישנו דברים במנות.
אם בן אדם אומר "כמו אחרי הגשם" בלי תרד, המלצר יתעקש איתו, יסביר לו את החשיבות של התרד במנה,
זה מוסיף ratio, מוסיף חרפרפות קלה למנה.
אני: אם לקוח ייקח מנה שמכילה בייקון, ויבקש להוריד את הבייקון, מטעמי כשרות? אז אי אפשר?
בר: זה לא "אי אפשר".
האמירה הזו של "אי אפשר" היא לא מתקבלת, כי בסוף הלקוח רוצה משהו, ואני אנסה להזיז אותו, אם הוא רוצה משהו בלי בייקון, והוא הצביע על מנה עם בייקון,
אגיד לו אולי תיקח "כמו אחרי הגשם", כי אין שם בייקון, אין שם גבינה, ויכול להיות שתתחבר לטעמים שם.
המטרה באמת לנסות להזיז את הלקוח להמבורגר שיותר מתאים לו לטעמים שהוא מחפש, ולאו דווקא מה שהמלצר אוהב.
ההמלצה שלי - גבינה כחולה ובייקון,
אבל אתה לא אוכל לא את זה ולא את זה, אז מחפשים את מה שיותר מתאים ללקוח.
אם בסוף הוא רוצה המבורגר {את המנה הספציפית שאמורה להכיל בייקון}, והוא לא רוצה את הבייקון, אנחנו נוריד לו את זה.  אנחנו לא נעשה סיפור גדול.

כמו אחרי הגשם

אני: לקח היום הרבה זמן להמבורגר להגיע (28 דקות).
בר: עכשיו בשבוע הזה לוקח קצת יותר זמן, כי המטבח זה אופרציה, כל יום ההולדת הזה.
המטבח רגיל לרוץ על אותן 20 מנות קבועות: כמו אחרי הגשם, כחול מעושן, אלוף בצלות וכו'.
בשבוע הזה, הם קיבלו 10 המבורגרים שהם לא ראו אותם כמעט אף פעם.
על כל מנה, הם צריכים להתעכב, ולקרוא מהתפריט שהבאנו להם.
איפה הם שמים את המרכיב הזה, איזה מרכיב פה ושם,
אז זה קצת לוקח יותר זמן,
בסה"כ אני חושב שגם 20-25 דקות כשהמסעדה מפוצצת, זה לא יותר מידי זמן.
בטח עם המנה הראשונה {מגיעה לך מנה ראשונה, תאכל אותה בינתיים}.



אני: אהבתי שהתפריט מחולק לריבועים, וממש סיווגתם אותו לקטגוריות.
בר: זה נותן אווירה יותר קלילה לתפריט.
הייתי יכול לבוא ולעשות תפריט של 4-5 עמודים,
פה יש מנות ראשונות, פה יש עיקריות, פה יש בלי גבינה,
אבל הלקוח מאבד את זה...
ברגע שהוא רואה את כל התפריט מולו, אז יותר קל למלצר לבוא לכוון אותו, ולדבר איתו, כי הוא [התפריט] עומד ממש מולו "פלקט".
זה גם נותן אווירה מאוד קלילה, במקום לפתוח עמודים, דפים ועניינים.

אני: למה המקום נקרא "פרוזדור"?
בר: אין לי תשובה.
למה ויטרינה?
אני: אולי, כי כשאתה נכנס, יש לך שם ויטרינה של הנקניקים שלהם, של החולצות למכירה.
בר: אין פה איזה משהו...
נסה לשאול את הבעלים.
גיא הבעלים: רצינו שם שהכי לא יזכיר המבורגריה.

אני: מה הן שעות הפתיחה של המקום?
בר: 12:00-24:00.
כל יום, חמישי, שישי שבת.
שעות קבועות בכל השבוע.
אנחנו יודעים שיש פה אנשים שעובדים מספיק קשה, מגיעים ל7-8 שעות משמרת.
זה לא פשוט, בטח בקצב שיש פה,
ולבוא למשוך את זה לשעות האלה [השעות הקטנות של הלילה], זה בעיניי קצת מוזיל את המוצר.
ברגע שאתה משווק אותו כמו מוזס של late night, ותבוא אליי ב-4 בבוקר, כשאתה גמור, שיכור, מחוק,
זה קצת מוזיל את זה.
פה אנשים באים לחוויה, מקבלים המבורגר איכותי, וחווית שירות טובה.
לכן השעות צריכות להיות לגיטימיות וסבירות.

אני: כמה לקוחות יש לך ביום?
בר: 400-800, מאוד משתנה.
בחופש הגדול [המקום] מלא בילדים בצהריים.
נע סביב ה-500-600.
אני: כמה המקום יכול לאכלס בבת אחת?
בר: 70 פלוס מינוס.
אני: אז זה המון סבבים של אנשים.
בר: זה משהו שאנחנו לא אוהבים את האמת,
אני באופן אישי מרגיש שאנשים באים להוזיל את המוצר.
הם באים לפה בשבת בצהריים, חזרו מאיזו מסיבה;
אוכלים חצי שעה-40 דקות, ישר מבקשים את החשבון, ולא נהנים מהאווירה במקום.
אתם ישבתם במקום, הקרטונים מסביב, המוזיקה, האווירה, המלצרים, יש פה שירות וחוויה.
כשאנשים באים, אוכלים והולכים, זה מרגיש לי קצת דלפק, מה שאנחנו לא מייעדים להיות.
אם היינו רוצים להיות דלפק, היינו לוקחים איזה מקום באבן גבירול, דוכן, 
אתה בא אוכל, יושב בחוץ, בלי שירות, בלי כלום, ותתקדם הלאה.

ברגע שאנחנו מסעדה, אנחנו רוצים לתת משהו מעבר, ואני חושב שאנחנו יכולים להציע את זה.
חלק מהאנשים באים ומשתמשים במוצר לא כמו שאנחנו חושבים.
בסוף יש לנו מנות ראשונות, יש לנו קינוחים, ומגוון גדול של תפריט.
לבוא לאכול וללכת, אני חושב שזה חבל, פספוס של הלקוח.
אני: מצד שני, משום שיש לכם המון סבבים, אתם תעדיפו שכל אחד יבוא, יאכל וילך מהר, ולא יישאר יותר מידי זמן. לא?
בר: זה גורם ישיר של זה שאנשים ייעדו את המקום לאחד של "לאכול ללכת".
אם הוא לא היה "אוכל הולך", אז מן הסתם היו לי פחות לקוחות.
אני: אתה לא רוצה יותר לקוחות?
בר: לאו דווקא.
כי זה בטווח הקצר.
אם אנשים באים לאכול, מתישהו יימאס להם מההמבורגר, זה איזה טרנד.
אבל אם הם מגיעים, מקבלים פה חווית שירות, המלצרים נחמדים, הם יאכלו מנה ראשונה נחמדה, קינוח נחמד, ישבו קצת עם החברים וידברו,
אז זה יכול לבוא עוד ועוד פעמים.
אבל אם הוא תמיד מגיע שיכור אחרי מסיבה, אז ההמבורגר מתקשר אליו ללהיות שיכור אחרי מסיבה.
יש פה ניגוד בין בעלי העסק איציק וגיא, לבין מנהל המסעדה, שהוא אני.
בסוף יש לי רצון, מעבר לזה שהמסעדה תרוויח.
 בוא נגיד שגם אם יהיו פה 400 לקוחות במקום 600, אנחנו עדיין נרוויח.
אני: כי אתה רוצה לקוחות חוזרים ונאמנים.
בר: אני רוצה לקוחות שיהנו פה במסעדה, ולאו דווקא יהנו מההמבורגר, כי יש פה חוויה כללית.
יש פה מחשבה על המקום, ויש פה השקעה גדולה.



גם הלדים האלה שיש פה עכשיו, וגם החוויה [אפילו] בדלת,
המארחת היא מאוד נחמדה, ולא מארחת טיפוסית של תל אביב [זועפת].
יש פה יחס שהוא אחר, גם מהמלצרים,
ואני חושב שחבל שחלק מהאנשים משתמשים בזה ככה.
יש פה גם הרבה לקוחות חוזרים ובאים לפה המון פעמים, ומזמינים מקום.

אני: אם ארצה לסגור את המקום לאירוע של 70 איש?
בר: אין דבר כזה.
אנחנו לא רוצים לתת חוויה לאורח אחד.
אני: אבל מקודם אמרת שזה לא משנה כמה לקוחות מגיעים, ואין לך בעיה.
בר: ברור, אבל אתה מבין שאם אני סוגר את המקום, אז זה שעתיים סגירת מקום מינימום.
אני: יגיעו 70 אנשים...
בר: ברור, אבל זה "אולם חתונות" קצת.
תחושה של "אולם אירועים" ולא חוויה של מסעדה.
אתה נותן אוכל, אבל אתה לא נותן שירות, כי בסוף ההוא שיושב פה, חבר של ההוא שם,
ואז נהיה כזה טראראם, וזה.
אנחנו רוצים אווירה של מסעדה, שכיף לאנשים.
אני: אתה מעדיף שאנשים במסעדה לא יכירו אחד את השני.
בר: זה הרבה יותר טוב לי שלא מכירים.
כל אחד תקוע בשולחן שלו, נהנה בחוויה הקטנה שלו.
המלצר יכול להגיע ולתת את החוויה בשולחן ספציפי, לאורחים האלה, ולא גם פה וגם פה...
זה נהיה בלאגן כזה.
אנחנו יכולים לסגור.. בשעות מאוד ספציפיות, אבל [מקסימום] 15-16 אנשים, 




בחדר איפה שאתם ישבתם, אנחנו עושים שולחן ארוך, בדר"כ בשעות לפני/אחרי הבלאגן.
אפשר ב-11:00/18:30-19:00.

אני: איך עברתם את הקורונה?
בר: בסדר גמור.
הלקוחות החוזרים שלנו באו לקחת TA במקום.
בהתחלה שלנו, לא עשינו שלטי חוצות "פרוזדור פותחים", והכל היה מפה לאוזן,
אז זה התרחב בשכונה לאט לאט.
אז כן יש קהילה אצלנו שאוהבים את המקום.
אנחנו לא בנויים על אנשים מכפר סבא/הרצליה שצריכים לבוא לפה.
בקורונה, מקומות כאלה הם קצת מוגבלים, כי ההוא מהרצליה לא יכול, יש סגר.
אבל הוא שפה, שגר ברחוב ליד, 2 קילומטר, יכול לקחת TA.
אז הם באו ולקחו, והוולט עבד טוב, היה בסדר.

אני: מה ההמבורגר אצלכם שאתה הכי אוהב?
בר: "המשרד של אבא".
הוא לא קיים בתפריט עכשיו, כי ביום ההולדת הוצאנו אותו.
אני: מה יש בו?
בר: מיונז, אורוגולה מעורבבת בשמן זית, גבינת ברויר כחולה, ריבת בצל ובייקון ועגבניה.
בעיניי, השילוב של ריבת בצל ובייקון, שהוא מתוק ומעושן,
עם הגבינה הכחולה והגרוייר שנותנת מליחות חריפה כזו,
השילוב של שניהם הוא היסטרי,
המתוק-מלוח בעיניי הוא מנצח.

אני: קהילת המבורגר ישראל ביקרו אצלך?
בר: לא.
אנחנו לא בקטע של פרסום.
גם זה [הראיון] נראה לי קצת מוזר..
הפעם היחידה שדיברנו עם מישהו ברמה של תקשורת פייסבוק אינסטגרם, כל פעילות כזו, זה היה ערוץ 12, שעשו כתבה על שומן באוכל.
אני: נשמע כמו מבקרים רעים...
בר: האמת שהם היו בסדר, היה בסדר גמור,
אבל זו הפעם היחידה שהיה [למסעדה] קשר של פרסום.

אני: ספר לי בבקשה על הבשר שלך.
בר: בשר ישראלי מרמת הגולן, טרי.
כל יום אנחנו מקבלים אותו בבוקר fresh, לא קפוא לא כלום,
טוחנים אותו במקום, מקצצים אותו במקום,
הכל הכי fresh והכי טרי שאפשר.
אנחנו מאמינים בזה, שבשר איכותי הוא העיקר להמבורגר.
אם אני לוקח בשר ומקפיא אותו, ומשתמש בו יום-יומיים אחרי זה,
האיכות שלו יורדת, הטעם שלו נפגע, וזה פשוט פוגע במוצר.
המוצר זה הדבר שהכי חשוב לנו,
אנחנו משתמשים בכל המוצרים והמרכיבים הכי איכותיים שיש.
בכיף אני יכול לקחת מיונז הכי זול שיש בשוק, להשתמש בו ולשים בהמבורגר,
כי גם ככה זה מיונז-שום/כמהין, לא משנה מה [אני גם ככה מערבב את המיונז עם עוד דברים לייצר טעם שונה], אבל הטעם שלו הוא פחות טוב.
הלמאנס בעינינו הוא הטעם הכי טוב, אז אנחנו משתמשים בו [על אף ]שהוא מאוד יקר, ומאוד קשה להשיג אותו.
מאוד חשוב לנו להשתמש במרכיבים איכותיים.
מה שאפשר אנחנו מכינים פה, ומה שלא, מוצרים הכי איכותיים ולא מקלים ראש בזה,
לא אומרים "בסדר, המחיר משתלם לנו".
אף פעם לא משתלם לנו.
תמיד אנחנו מעדיפים איכות על המחיר [הזול].

אני: הקציצה הייתה מעט מעוכה.
בר: נכון, זה הסגנון.
אני: מה זאת אומרת?
בר: זה סגנון אחר..
שמעתי כבר שהמלצרית עדכנה אותך על זה...
אבל אני אעדכן גם...
אני: רציתי לבדוק אמינות...
בר: זו אמינות... זו אמינות...
אני: לא אמרת [עדיין, את הביטוי...]
בר: Smash Burger.
אני: אמרתי "ספר לי על הבשר שלך", ולא אמרת על זה מילה.
בר: כי שאלת על הבשר, לא על שיטת הצלייה.
אנחנו בסגנון אחר קצת מהמבורגריות בארץ.
רוב ההמבורגריות מביאות קציצה מאוד דחוסה, יפה, עבה,
זה מה שהישראלים מאוד אוהבים.   
גם הדיבור בארץ הוא כזה של מידות עשייה בהמבורגרים.
סע לארצות הברית, אין לך דבר כזה.
מידת עשייה זה לסטייק, יש שם אפשרות לשחק, כי האוויר עובר בין לבין...
אבל בהמבורגר זה לא.   
smash burger - אתה לוקח קציצה, מניח אותה על הפלאנצ'ה, מועך אותה וזהו.
אין מידת עשייה, אתה רואה את זה יוצא בין M לבין MW, משהו באמצע.
אף אחד לא שואל אותך [לגבי מידת עשייה], המלצרים לוקחים את ההזמנה ונגמר הסיפור.
כל השאר, תן לנו לדאוג, אנחנו כבר יודעים מה אנחנו עושים.

אני חושב ששיטת הצלייה הזו smahs burger מצליחה פה.
יש לקוחות שבאים ואומרים "מה זה, רציתי M",
זה בסדר, אבל הם צריכים להתאים את עצמם אלינו.
זה חלק מהעניין של להאמין במוצר שלנו, ולשמור על הערכים שלנו.
אז בקלות יכולנו להגיד "נעשה לך M", אבל זה לא קורה.

אני: אתה יודע שאין הרבה smash burger בארץ, ממש בודדים.
בר: נכון.
זה אנחנו ועד העצם אקספרס, אבל קצת קשה להגיד אותנו באותו משפט...
אני: יש לך את בודגה, סטפני ו-LOKAL.
בר: אני לא כ"כ חזק במסביב.
אני: חוץ מאלה, אין.
בר: זה עוד משהו שמייחד אותנו.

אני: האם יש לך לחמניות ללא גלוטן במקום?
בר: בטח.
לחמניות ללא גלוטן,
קינוח ללא גלוטן,
בירה ללא גלוטן,
צ'יפסר ללא גלוטן, בו אנחנו לא מטגנים טבעות.
אנחנו 6 שנים פה, אין לנו עניינים עם זה, או בלאגנים.
משתדלים להקפיד כמה שאפשר, לגמרי תומכים בזה ומחבקים אתה הקהילה הזו.
אני:יש לכם גם קטע מטבח סטרילי?
בר: לא.
המטבח שלנו לא סטרילי, אבל אנחנו עושים את כל המאמצים שאפשר, שמים אותו בנפרד, את הלחמניה,
מטגנים [את הבשר] במקום אחר, באמת עושים מה שאפשר.
אין לנו עניינים עם זה.

אני: האם יש לכם קציצה טבעונית?
בר: קיימת.
לפני חודש-חודשיים הכנסנו את reDefined Meat.
זה משהו בסגנון של beyond meat, רק שזו חברה חדשה,
עשו עליהם לא מזמן כתבה, שהם הולכים להדפיס סטייקים, והכל הולך להיות טבעוני לחלוטין.
זו חברת הייטק כזו.
כעיקרון, אנחנו לא מקום טבעוני, אנחנו גם לא מנסים להיות טבעוניים יותר מידי.
אנחנו פשוט רוצים אלטרנטיבה, למי שמגיע כמשפחה, כחברה, ואחד טבעוני, אז שלא יתבאס, שלא יפסלו את המקום.
שכן יוכל לבוא ולהנות פה מחוויה טובה.

אני: ספר לי בבקשה על הצ'יפס שלך, הוא מאוד קשה בקטע טוב.
לא שרוף.
בר: הוא פריך.
עברנו הרבה נסיונות עד שהגענו לצ'יפס הזה.

יש לנו שלושה סוגי צ'יפסים.
יש לנו את הסוגים הבאים:
רגיל.
עגול - תפוח אדמה חתוך לפרוסות, שיש שם קצת יותר תחושה של פירה בין לבין, שאני מאוד אוהב אותו.
הוא מתנפח כזה.
צ'יפס בטטה.
אנימל - היציאה המיוחדת לצ'יפס הרגיל, עם פונדו הגבינות, הבצל המטוגן, רוטב אלף האיים סטייל,
האמת שאנשים מאוד אוהבים אותו.

אנימל

חשוב לנו לשמור על צ'יפס פריך בגלל האנימל, 
אם אתה לוקח צ'יפס שהוא לא פריך [קשה] זה מאוד מפרק אותו, ואין לך בסיס לאכול אותו.
ברגע שהוא פריך וקשה, אז אתה יכול ממש להרים את זה, וזה נשאר כמו כפית.



אני: מה זה הרוטב הכתום שבאנימל?
בר: יש סודות שיישארו...
אני: זה לא שמעת שהמלצרית אמרה לי...
בר: היא לא אמרה לך בדיוק... רוטב אלף האיים כזה...
זה מה שהיא אמרה. זה בסדר להגיד את זה.
זה גם מה שאנחנו אומרים.
את מה באמת יש בזה... אם אתה תעשה קטשופ-מיונז, לא ייצא לך רוטב כתום.
[בפועל, המלצרית סיפרה לי שזה אלף האיים עם חמאה]

אני: השירים במקום זו רשימת ההשמעה שלך?
בר: השבוע זו רשימת השמעה יותר 'קשוחה', כי אנחנו לא באווירה הזו.
הגעתם בשבוע מיוחד, שבוע יום הולדת, בו אנחנו עושים מסיבה.
בלונים, עניינים, מלצרים עם קישוטים והכל,
אז אנחנו נותנים אווירה של מסיבה עם השירים.
כעיקרון אנחנו מסעדה אמריקנית, בסגנון אמריקני.
אם אתה תבוא לפה בצהריים, אתה תשמע שירים של אמריקה, beatles אתה יכול לשמוע, ושירים מאוד רגועים.
בערב אנחנו מרימים יותר את הווליום.

[בדיוק מתנגן ברקע שיר של "יום הולדת שמח"]

אני: אתם שמים את השיר הזה, גם כאשר לאחד הלקוחות יש יום הולדת?
בר: לא.
זה שיר שלא תשמע במסעדה לעולם.
בשבוע יום הולדת בלבד אתה תשמע אותו,
הוא לא קיים.
זה רק משום שיש יום הולדת, ומצאנו איזה גאג מגניב של לחלק עוגת יום הולדת לכל האורחים,
לא משנה באיזה שלב הם בארוחה, וזה היופי של זה.
אתה יכול הרגע להתיישב עם תפריטים, ואתה תקבל עוגת יום הולדת, זה מה שקורה, אין מה לעשות.
את התזמון אנחנו מכוונים רק כשיש תחלופה, כדי שלא תהיה אותה חוויה לאותו בן אדם.
האחמ"ש מסתכל, בודק אם התחלפו הרבה שולחנות, יאללה בום, אנחנו עושים את זה.
אבל זה בעיקר גאג נחמד, אני חושב שאנשים עפים על זה.

דנה: חילקתם גם צ'ייסרים.
בר: כן, בטח.
דנה: אז ביום רגיל, אין את הפינוקים האלה.
בר: ביום רגיל, אנחנו דואגים ללקוחות בדרכים אחרות,
לא בצ'ייסרים ובעוגת יום הולדת.

יום הולדת, בכל זאת.
אבל האווירה פה היא עדיין אווירה טובה ושמחה.
אתה לא תשמע drake cardi b בערב רגיל.
זה סגנון של מסיבה, חיפשנו להרים קצת.

אני: קרדיט לטבח, העוגה הייתה ממש קלילה וטעימה.
בר: זה היה הרצון, לא להכביד [על הבטן].
כי בסוף אתה מקבל את העוגה בכל מיני שלבים של הארוחה.
אם עכשיו התחלתי בעוגה כבדה, איך אמשיך הלאה.

אני: מבחינת סממנים מיוחדים שיש למקום..
בר: אין.
אני: מה אין, יש המון!
ספר לי על הקרטונים.

בר: אנחנו מקום קליל ופשוט.
גם האנשים שמנהלים אותו, לא מתיימרים להיות אייל שני או אסף גרניט.
אף אחד פה לא עם האף למעלה,
המלצרים מדברים בצורה פשוטה עם הלקוחות.
בדלת מדברים [המארחת].
הבעלים יכול לבוא ולקחת ממך הזמנה,
הכל מאוד קליל, וגם העיצוב של המקום הוא כזה.
אף אחד לא חיפש לבוא ולעשות שלטים של "פרוזדור".

השלט פרוזדור שעשינו, הוא לפני שנתיים.
במשך 4 שנים, היינו בלי סמל, בלי כלום.

אתה רואה על התפריט, אין "פרוזדור".
אנחנו לא מחפשים בכלל את הדבר הזה,
אנחנו רוצים שאנשים יכירו את המקום כמקום.
ואם מה שמגניב את האנשים, זה שיש קרטונים עם כיתובים, יאללה אחלה.
אנחנו אנשים פשוטים, שלא מחפשים להיות יותר מידי מעל.

אני: הקוקטיילים לא נמצאים בתפריט.
בר: ביום ההולדת.
רק ביום ההולדת.
מנקודת הנחה שיש מספיק צ'ייסרים.

אני: מלבד ערוץ 12, לא עשו עליכם כתבות?
בר: גם ערוץ 12 לא עשו.
הם עשו כתבה על שומן באוכל, ועברו אצלנו,
לא עשו אצלנו כתבה כמקום.
אני: ניסו אבל, באו אליך?
בר: פנו אלינו, כן.
אני: מי?
בר: time out, בלוגרים, mako,
באמת המון מקומות.
לא מעוניינים בזה.
אני: כי אתם לא רוצים את הפרסום?
בר: כי אנחנו מאמינים שפרסום מפה לאוזן, הוא הרבה יותר חזק, מכל שלט חוצות שתעשה.
ואם אתה עכשיו הולך לאח שלך ואומר לו "אכלתי מנה מפגרת בפרוזדור, אתה לא מאמין".
אין משהו שיותר מוכר מזה.
זה לא משנה איזה שלט אשים, וכמה אפרסם את עצמי.
פה לאוזן, אחד לשני, "כמה טעים, כמה טוב, כמה נחמד".

[
בפועל, כתבות:
גלובס
הארץ
וואלה
time out
קהילת המבורגר ישראל
]

דנה: אתם מתיימרים להיות שכונתיים?
בר: אנחנו מקום שכונתי.
דנה: לא באים אליכם רק מהשכונה.
בר: בעקבות זה שעבר פה לאוזן, והגיע עד לרמת הגולן, מה נעשה,
אנחנו לא שולטים עד איפה זה מגיע.
אבל כן, בסוף לקוח הוא לקוח, אנחנו מקבלים את כולם, לא משנה מאיפה.
אין לנו  העדפה שהוא יהיה מכפר סבא, ולא מהרצליה,
אבל לא חיפשנו שום פרסום בשום שלב.

אני: מאיפה הכי הרבה מגיעים למקום, מתל אביב?
בר: כל העולם.
סתם... פשוט כולם...
באמת, לפני יומיים, היו פה חבר'ה מצרפת, ששמעו מחבר שלהם, צרפתי בארץ, שצריך ללכת לאכול בפרוזדור.
אז הם באו ואכלו כולם את הכחול-מעושן, כי זה המבורגר מאוד צרפתי כזה, עם גבינה כחולה.
כמו שאתה טס לברלין, כנראה שימליצו לך בברלין איפה לאכול.
אני: מה לגבי המקום הכי רחוק שהגיעו בארץ ממנו?
בר: עפולה.
אין לנו סקר שוק, מאיפה אנשים מגיעים.

אני: מלבד המסיבה, האם יש כאן אירועים מיוחדים כלשהם?
אולי תחרות אכילה?
בר: אנחנו מאמינים באיכות של האוכל, ולא בכמות שלו.
יש לנו תוספת קציצה ב-18 שקלים.
גם אם אתה תבוא ותרצה להזמין עכשיו 4 קציצות, המלצר יגיד לך "אתה לא צריך, חבל, אתה פוגע בטעם".
המינון של הבשר אל מול התוספות, אף פעם לא יהיה שווה.
אנחנו לא מאמינים בדבר הזה, בתחרויות של אוכל, ו"כמה אתה גבר".
שתי קציצות, שלוש, מעל ומעבר,
אתה לא צריך יותר מזה.
מעבר לזה, זה להיות חזיר, וזה גם מאבד מהטעם של זה.
אתה אוכל עכשיו 600 גרם של המבורגר בשר,
אל מול 30 גרם מיונז ששמתי,
וזה אף פעם לא יהיה שווה ומספיק טעים.

מה שכן, יש לנו כל חודש, המבורגר מתחלף.
המבורגר החודש, שאנחנו עובדים עליו, והוא נכנס רק לחודש אחד.
גם אי אפשר לעשות בו אף פעם שום שינוי.
הוא תמיד המבורגר קצת יותר אקזוטי.
היו גם המבורגרי-חודש שנכנסו לתפריט, משום שהם מאוד הצליחו, ואנשים מאוד אהבו.
נגיד "המשרד של אבא", "רובן מקנא", הם היו המבורגרי-חודש.
הרעיון הוא לבוא, וכל פעם להביא הברקה חדשה, משהו קצת יותר מעניין.

אני: כל הכבוד שאתם מכבדים כרטיס כחול.
בר: מה שאפשר.
אני: יש הרבה אנשי קבע שאוכלים פה?
בר: אוכלים פה, כן.
גם הקרבה היחסית לקריה.. באים לפה בצהריים.

אני: יש אפשרות לעשות אצלכם הגרלה?
בר: לא.
הגרלה היא פרסום.
זה מוזיל את המוצר.
זה לא אנחנו.

אני: איך אפשר ליצור אתכם קשר?
בר: טלפון, אינסטגרם, פייסבוק, מייל, גוגל, הכל.

אני: עוד דברים שתרצה להוסיף?
בר: אתם נהנתם?
היה טעים?
אני: מאוד.
בר: זה מה שחשוב, שהלקוחות נהנים, שהאוכל טעים,
זה מה שאנחנו רוצים, שבסוף כל מה שאנחנו עושים פה, הוא שאנשים יהנו.
אם יוצאים מרוצים ושמחים, אנחנו עשינו את שלנו.

אני: בר, תודה רבה.
בר: בכיף.